החלטה בתיק עמ"ת 29439-04-12

1.      ערר על החלטת בית משפט השלום בנתניה (כבוד השופטת אביבה טלמור) מיום 3.4.12, לפיה הורה בית המשפט קמא על המשך שהייתו של העורר בתנאים מגבילים, לרבות מעצר בית מלא.

ההליך בבית המשפט קמא

2.      העורר ושניים נוספים שוחררו למעצר בית במסגרת הליך החקירה עוד ביום 16.3.12. עפ"י הנטען, ביום 20.3.12 הפרו העורר והאחרים את תנאי השחרור, בכך שנותרו בבית ללא המפקחות עליהם, אשר בהמשך התחוור כי יצאו לצורך קבלת טיפול רפואי לבנותיו של נאשם 2 בכתב האישום.

3.      ביום 21.3.12 הוגש כנגד העורר והאחרים כתב אישום המייחס להם עבירה של ניסיון כניסה והתפרצות למקום מגורים בצוותא חדא, לפי סעיף 406(א)+ 29 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 עבירה של גניבה בצוותא חדא לפי סעיפים 383+ 384+ 29 לחוק וכן עבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. עפ"י המתואר בכתב האישום, ביום 13.3.12, סמוך לשעה 22:30, ניסה העורר ביחד עם האחרים להתפרץ לבית בנתניה (להלן: " הבית") בכך שמי מהם שבר את מצלמת האבטחה שבחזית חצר הבית, נכנס לחצר הבית והוציא ממקומו מנעול שסגר את השער הדרומי, בעוד שהאחרים ממתינים לו ברכב. העורר והאחרים גנבו את המנעול, אשר נתפס בהמשך ברכב. הפרת ההוראה החוקית המיוחסת לעורר ולאחרים, מקורה בהפרת מעצר הבית, כמפורט בסעיף 2 להחלטה זו.

4.      ביום 21.3.12, בטרם מתן החלטה בקיומן של ראיות לכאורה ביחס לעבירות נשוא האישום הראשון, הורה בית המשפט קמא על שחרור העורר והאחרים למעצר בית, הואיל ולהפרת תנאי השחרור לא נלוו עבירות נוספות והעורר והאחרים לא עזבו את מקום מעצר הבית.

5.      ביום 28.3.12 התקיים דיון בעניין ראיות לכאורה וביום 3.4.12 ניתנה ההחלטה מושא ערר זה.

6.      בית המשפט קמא לא קיבל את טענות ב"כ העורר בדבר היעדר ראיות לכאורה ואף לא נעתר לבקשתו לביטול התנאים המגבילים. בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר ולאחרים סמך בית המשפט ידיו על הראיות הבאות: הודעת המתלונן, דו"חות פעולה של שוטרים שהעידו כי הבחינו בעורר ובאחרים בסמוך למקום האירוע מושא האישום הראשון, מנעול שער הבית שנתפס ברשות העורר והאחרים, הודעות עדי ראיה אשר תיארו את מהלך ניסיון ההתפרצות והגניבה ע"י העורר והאחרים, תוך תיאור לבוש העורר והאחרים. כן נסמך על מחקר תקשורת המעיד על קיום שיחות בין העורר לאחרים בעת האירוע מושא האישום הראשון. ביחס לאישום השני שעניינו הפרת הוראה חוקית- התבסס בית המשפט על הודעותיהן של הערבות המפקחות על העורר והאחרים בדבר אי הימצאותן במקום מעצר הבית.

7.      בית המשפט קמא הטעים כי בשלב זה עליו לבחון את חומר הראיות על פניו, מבלי להכריע בשאלות של מהימנות ואמינות. כן נקבע כי קיימת עילה למעצרם של העורר והאחרים, שכן מדובר בניסיון להתפרצות ובגניבה שבוצעו בצוותא חדא, תוך תכנון מוקדם וחלוקת תפקידים בין העורר והאחרים. בית המשפט למד על המסוכנות הנשקפת מהעורר והאחרים אף מעברם הפלילי. לעורר הרשעות קודמות בעבירות רכוש, סחר בסמים, אלימות והפרת הוראה חוקית ובעברו ריצה שני מאסרים בפועל. חרף כל האמור לעיל, הורה בית המשפט קמא על המשך שהייתם של העורר והאחרים בתנאי מעצר בית מלא, אשר נקבע כי יש בהם לאיין את מסוכנותם. כך הוחלט בהסכמת המשיבה ובהתאם להחלטות השחרור שניתנו בהליך מעצר הימים.

טענות הצדדים בערר

8.      בערר שבפניי טען העורר כי טעה בית המשפט קמא בקובעו כי חומר הראיות מלמד על ניסיון התפרצות לבניין, שכן כל שעולה ממנו הוא כי אדם שזהותו אינה ידועה קפץ מעל שער של חצר גדולה ומיד חזר לרחוב. הא ותו לא. לדבריו, עדי הראייה לא שמרו על קשר עין רציף עם המעורבים בניסיון ההתפרצות ולפיכך לא ניתן לייחס לעורר אשר לדברי העדים, שהה ברכב, בסמוך למקום, את ביצוע העבירות. ביחס למנעול שנתפס ברכבו של אחד האחרים, נטען כי מדובר במנעול אחד מתוך אין ספור מנעולים ומתכות שנמצאו ברכב, מפאת עיסוקו של אותו אחר באיסוף במתכות. כמו כן, לטענתו, סיפק העורר גרסה להימצאותו ברכב, אשר שוללת מעורבותו במיוחס לו.

9.      לשיטת העורר, אף אם יוחלט כי קיימות ראיות לכאורה, הרי שמסוכנותו אינה כזו המצריכה הישארותו במעצר בית, המטיל מגבלות חמורות על חירותו מעבר לנדרש. הוטעם כי עברו הפלילי של העורר ישן, עבירת הרכוש האחרונה בוצעה בשנת 1999.

10.המשיבה מצדה עתרה להותיר את החלטת בית המשפט קמא על כנה בהיותה מאוזנת ושקולה ומבוססת על ראיות טובות, לכאורה.

דיון והכרעה

11.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר החקירה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות;

12.צדק בית המשפט קמא בקובעו כי קיימות די ראיות להוכחת המיוחס לעורר באישום הראשון. בתיק החקירה הודעות מפורטות של שני עדי ראיה, מר יצחק סאסי ומר אליהו סילם, שכנים של בעל הבית, אליו ניסו העורר ושותפיו לעבירה להתפרץ. העדים הבחינו לדבריהם בשלושה אנשים שנראו להם חשודים, שניים מהם שהו בתחילה ברכב והשלישי החל "לשחק" עם השער של הבית, טיפס וקפץ מעבר לשער אל שטח חצר הבית.

13.העדים החלו לרוץ לכיוון החשודים וצלצלו מיד למשטרה, או אז הבחינו שהחשוד שנהג ברכב, מדבר בטלפון ומבצע פניית פרסה (לדידם הואיל והבחין בהם). בסמוך לכך, השניים הנוספים, ביניהם החשוד שקפץ מעבר לשער, רצו אל תוך הרכב והנהג החל בנסיעה. עד הראייה, אליהו סילם, ששוחח עם המשטרה טלפונית, דיווח אודות המקרה, ומסר את מספר לוחית הרישוי של הרכב. בד בבד, המשיכו העדים לרדוף אחר הרכב הנמלט, עד אשר הבחינו בניידת משטרה שהגיעה למקום ועצרה את הרכב ובו העורר ושותפיו לכתב האישום.

14.בחיפוש ברכב נמצא מנעול ובו מפתח, זאת לאחר שהמשטרה נוכחה לדעת כי שער הבית נעדר מפתח בעוד שבעל הבית, מר אלעזר שביט, דיווח כי השער אמור להיות נעול (תועד במזכר שנערך ע"י השוטר אדיר ישראלי מיום 14.3.12). העמקת הבירור מול מר שביט, העלה כי המנעול והמפתח שנמצאו ברכב הינם המנעול והמפתח שנעלו את שער ביתו. יוער כי מעבר לזיהוי ודאי של המנעול והמפתח ע"י מר שביט, הגדיל מר שביט לעשות ובהמשך הציג מפתח רזרבי שמצא בביתו, אשר תאם למנעול שנמצא ברכב ופתח אותו.

15.לא זו אף זו, מזכ"ד שערך השוטר תומר צוק מיום 14.3.12 עולה כי שעה ששהו העורר ושותפיו בתחנת המשטרה, פנה נאשם 2 אל העורר ואל נאשם 3 ואמר להם: " אתם יודעים מי הלשין עלינו, זה שני הילדים הדתיים המזדיינים האלה שראו אותנו ליד הבית".

16.די בכל האמור לעיל על מנת לבסס תשתית לכאורית להוכחת האישום הראשון המיוחס לעורר, וזאת מבלי להידרש ליתר הראיות אליהן הפנתה המשיבה. צדק בית המשפט קמא בקובעו כי גרסאותיהם של העורר והאחרים, דינם להתברר בהליך העיקרי. בית המשפט אינו נוהג להכריע בשלב המעצר בשאלות של אמינות; "הכרעה זו נעשית בהליך הפלילי העיקרי. אין מקומה בהליך הביניים שעניינו מעצר הנאשם עד תום ההליכים נגדו. שופט המכריע בשאלת המעצר עד תום ההליכים בוחן את חומר החקירה "על פניו". הוא מתרשם מהפוטנציאל הטמון בחומר החקירה בתור שכזה" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל [פורסם בפדאור] (1996)).